מוצ"ש שלום, טור #2
חורף 2012, תורנות שמירה אחת משעממת וקפואה בארבע בבוקר מביאה אותי לשיטוט אינסופי בפייסבוק וביוטיוב (העיקר שישנתם בשקט). לפתע באותה שעה מאוחרת אני נחשף לסדרת פרסומות קצרה של מותג אחד – "בירה שפירא". עף לי המוח. כמו בקבוק בירה שנוחת לי על הפרצוף ומנער לי את השכל – וואו. מה זה הדבר המושלם הזה? גולל למטה. מי האנשים שעומדים מאחורי הדבר המדהים הזה? מי חברת ההפקה? משרד הפרסום? משרד הפוסט? האפטריסט? איש הסאונד? נערת המים?! כולם הם אחד – וניה היימן. לימים יביים קליפים לקולדפליי ולבוב דילן ויהיה חתום על פרסומות לטויטה ולפפסי. אז, סטודנט בבצלאל. רשימת קרדיטים של איש אחד שעושה הכל: צלם-עורך-תסריטאי-במאי-מפיק. אז אולי כבר לא צריך את כל הטררם מסביב? ואולי זה רק במקרים נדירים עם יוצרים של פעם בדור? האמת, כרגיל, היא איפשהו באמצע.
ניב ואני נוטים להשתמש לא מעט במילה 'מפעל' כשאנו מתארים את דפוס העבודה של SALT&PEPPER, אבל כשבחנו את המילה ידענו גם להצביע במדויק על הקונוטציה השלילית שהיא מעוררת בנו. אנחנו מקימים פה מפעל שכל עובד במפעל הוא עולם ומלואו – לא בורג בפס יצור. כל מי ששותף איתנו על הפס יודע שבכל פרויקט הוא יכול לעמוד במקום אחר על הפס. דור שלם של עצמאיים שגדל פה ואומר בקול ברור – אין לי רק תפקיד אחד בעולם הזה. מי שמקבע את עצמו, שמכניס את עצמו בכוח להגדרה סופר-ספציפית, שלא מספיק אמיץ לאתגר את עצמו ללמוד ולהתרחב לאפיקים חדשים – ימצא את עצמו מהר מאוד ממצא / נשאר מאחור / מתיישן / מאוס. חלק גדול מהקוראים כאן בוודאי מכיר (או היה בעצמו) אדם שעזב את מקום עבודתו, רק כי הרגיש שמקום העבודה שלו לא מזהה את הפוטנציאל שלו להתפתח לעוד כיוונים, רק משום שמקום העבודה שלו מכריח אותו לקום כל בוקר ולנעול נעלים, שפעם היו בול במידה שלו, והיום, מה לעשות – כבר קטנות עליו. ועל כן, אם יש משהו משותף לכל הטאלנטים זה שהם מוכנים לאתגר את עצמם ולשאול את עצמם- "האם הנעלים שאני נועל כרגע בקריירה שלי הן במידה שלי?". טאלנט לא מפחד להחליף נעליים או לכל הפחות לנקות אותן מפעם לפעם, אחרת הוא כנראה לא טאלנט.
בשנתיים האחרונות, נוסף על העבודה הרגילה בה החזקתי כמנהל שיווק, מעטים ידעו כי אני מחלטר (בהתנדבות מלאה כמובן) גם כיועץ השמה. הלקוחות המרוצים היו בין השאר סמנכ"ל באחד ממשרדי הדיגיטל הגדולים והמוכרים בישראל ומנכ"ל סטודיו לעיצוב. יש שמאמינים ששידוך מוצלח מעניק לך שליש גן עדן, אני מאמין שעל גיוס עובד מוצלח מגיע לפחות רבע. בתואר הראשון גיליתי, שהחיבור שבין אנשים לעבודה (או בקיצור – קורסים של משאבי אנוש) מאוד מעניין אותי. איך יוצרים סביבה ארגונית מגוונת? איך מצליחים לאתר את המועמד המתאים ביותר לסביבה ולתפקיד? מה מניע את העובדים? איך משמרים ומעצימים אותם? אחת מסדרות הטראש האהובות עלי ועל פלג ב-Netfix היא "100Humans" שחוקרת ועוקבת אחר התנהגות בקרב 100 אמריקאים בעלי רקע שונה. פרק 5 למשל, עוסק בין השאר בהשוואה שבין ביקורת לשבחים – מה מבין השניים יותר אפקטיבי בהנעת אנשים להצלחה ולהתקדמות בפרויקטים ובמשימות (ספוילר קטן וחוקי – בתמונה המצורפת).
הרשו לי לסכם בדימוי שתוך כדי שאני כותב אותו אני כבר מצטער עליו – ברמה האישית, אני מתעב עד עמקי נשמתי חלווה ועמבה. בעיניי שניים מהמאכלים הדוחים שברא האדם. אך אני לא יכול שלא להעריך את החלווה והעמבה על האומץ שלהן לקום בוקר אחד ולהחליט שהן לא נשארות במשבצת של טחינה ומנגו, והן רוצות לפנות לקהלים חדשים (קהלים שאוהבים אוכל דוחה, אבל עדיין). אתם מבינים? יש לנו יותר ממקום אחד בעולם – וגם אם לאנשים אחרים זה לא בא טוב, אז תמצאו אחרים שיאהבו את הטעם המחודש שלכם.
אז אם הטור הזה עשה לכם שביזות יום א' רצינית, תזכרו שיש אי שם אנשים שמאמינים בכם, שיודעים ובטוחים שאתם יכולים להיות במקום טוב יותר בקריירה שלכם (רגע לפני ראש השנה – זמן מצוין לחשוב) ואם אתם חלוות ועמבות אז מקומכם איתנו. בואו תצטרפו אלינו.
